|
חדווה אטלס בן-דוד // שמחה
|
|
|
פתיחה: 28.5.2010
נעילה: 24.9.2010
|
עכשו אמו של מונק פוערת פה
וצועקת את הצעקה שעל הגשר
פני התמונה הם פני העולם
והצעקה חוצה את המסגרת
ובאה אל הממדים האחרים
(יואל הופמן ,הלב הוא קטמנדו 235)
בתערוכה "שמחה" מציגה חדווה אטלס בן-דוד סדרת דיוקנאות של ילדים בטכניקות ציור שונות: רישום,אקריליק, שמן,נייר ועץ. הילדים,מוטיב קבוע בעבודותיה של אטלס בן-דוד אינם נחמדים: אין בהם תום מתיקות או רכות,הם תלושים ,מיושנים כמו חפץ שהזמן פסח עליו,מביטים מן התמונה בחיוך מאובן.
על ראשם זר או נר או משא אחר,הם מבקשים להתחבב, לעמוד יפה,להיות שמח אבל אין בהם לא שמחה ולא חדווה.
הם צל, פלקט,אלטר אגו של "חדווה" הנקראת כמו אביה"שמחה", כמו סבתה"פריידה"("חדווה").
תחת אחדות השמות מתלכדים הדורות והמגדרים לגורל אחד של יתמות:יתמותו של האב שמחה שאמו פריידה נרצחה בפוגרום בהיותו בן 6,יתמותה של הבת חדווה המזדהה עם גורל האב – הילד,הן כאם כואבת והן כילדה אבודה.
האירוניה הקושרת שמחה עם יתמות, מטשטשת גם בדיוקנאות של אטלס בן-דוד את ההבחנות הדוריות והמגדריות.
זהותם של הילדים מעורפלת, גבולותיהם פרומים: הם גולים –ילידים, בנות-בנים, פעוטות-זקנים,מודרניים-ישנים.
דיכוטומיות הזהות המקובלות מתבטלות לטובת תווי ההיכר המשותפים:המבט המנוכר,האוטיסטי, העוית הקבועה בהבעת הפנים,המשא על הראש.יותר משהם ילדי אדם,הם מחוזות זכרון,אוביקטים של הנצחה.
העבודות מבוססות ברובן על תצלומים ישנים וחדשים, מתוכם מבודדת האמנית את הדמויות, ומנתקת אותן מכל הקשר או רקע טבעי.
התצלום כנקודת המוצא הקבועה של אטלס בן-דוד,אינו משמש את האמנית רק כמקור העתקה אלא כשכבה ארכיאולוגית הנמצאת בבסיס הציור.
על אף שהציור מבקש להשתחרר מהמדיום הטכני,הוא נושא בחובו את מעשה ההקפאה של הצלום האוטם את הזמן באופן מפלצתי.
העתקת הדמויות לתוך וואקום-לעיתים קרובות צבע שחור או אדום- מחזקת את כוחו המנציח של הצלום:אם התצלום הוא "פורענות"(כדברי הפילוסוף הצרפתי רולאן בארת), בכך שהוא מציג את העבר המוחלט של המצולם יחד עם מותו העתידי, הרי שהציור הוא הבטוי האכספרסיוניסטי שלה:
בתהליך של החצנה והפנמה הוא מעקם את הדמויות,משטח אותן ומייתם אותן.
התוצאה-ספק ילדים שהתבלו בטרם עת,ספק מבוגרים אינפנטיליים הנאחזים בזר שעל ראשיהם-מעמידה פואטיקה גרוטסקית אקזיסטנציאליסטית נוגעת ללב.
האם איננו מזהים את עצמנו בדמויות הגבנות,הדוחות, המבקשות את אהבתנו?
המבט הפילוסופי והרגישות האירונית מובילים את תהליך היצירה של אטלס בן-דוד מן הצלום הבאנאלי-משפחה ,חברים, תלמידים-אל מה שמודחק בו:
מן ה"חיים" אל חיידק המוות,מן ה"שמחה" אל היתמות.
רבדים אלו מקנים לעבודות איכות ספרותית, המעמידה את הדמויות בכיתה אחת עם דון קיחוטה של סרוונטס,טריסטרם שנדי של סטרן,תוף הפח של גינטר גראס,ואצלנו-ברנהרט של יואל הופמן:מבוגרים אינפנטיליים אוחזים בנר שעל ראשם,מאירים את המציאות הסובבת במימד הסוריאליסטי הראוי לה.
ד"ר טל פרנקל אלרואי
|
|
|
 |
|
חדווה אטלס בן-דוד // שמחה
|
|
|